top of page

מה אני כן

אני לא מרפאה בעיסוק ולא קלינאית,

אני לא תרפיסטית ולא תזונאית,

אני לא מאבחנת ולא מומחית בחינוך מיוחד,

לפעמים זה קשה מנשוא, ומרגיש מאד לבד.

חוסר האונים, העייפות, החרדות.

רוצה להיות הכל ולא יודעת איך להיות.


שנה שלמה לא היה לי אוויר, לא ידעתי מה לעשות

עד שהבנתי דבר אחד חשוב, לכאורה פשוט מאד

נשות מקצוע יש הרבה, שיעסקו במלאכתן,

אבל אני לא אשת מקצוע ולא יכולה להיות כמותן.


ובכל זאת יש משהו שרק אני יכולה להיות,

לעשות משהו שאף אחד אחר לא יכול לעשות -


להיות אימא שלו.

ככה פשוט ובכנות.

לאהוב אותו.

בלי תנאי ובלי שיפוט.

לשמוח בו כמו שרק אימא יכולה,

להיות חמה וחייכנית ומכילה.

לתת לו מקום בטוח ומגן.

זה משהו שאף אחד אחר לא יכול לתת לו

ורק אני כן.

0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

"בכלל לא רואים עליו"

יש טרמינולוגיה שלמה לשנן שפה חדשה לרכוש, של מונחים ומושגים הרבה כאב ראש הרבה בירוקרטיה ויש גם אמפטיה ואין לי סימפטיה למאבחנים מטעם עצמם שחייבים לומר את דעתם שבטח נפלה פה טעות ומחכה לנו טוייסט כי הילד

רכבת הרים

הכל בסדר, אני אומרת וכולם יודעים שאני משקרת שאני על רכבת הרים מבהילה שאיננה עוצרת ועושה לי בחילה יורדת עולה יורדת עולה ובסוף סיבוב חוזרת לנקודת ההתחלה

אל תנחמו אותי

אל תנחמו אותי אף אחד לא מת. אני בסדר, באמת. החיים הרי קשים וגם לכם לא קל ו"הכל שאלה של שיווי משקל"

bottom of page